מקרה אחד אינו מגפה: על תמותה עודפת ורישום מוקדם במחקרים
את הגיליון השבוע פתחתי במקרה המצער של מותה בטרם עת של נועה ז״ל, רוכבת אופניים תחרותית. עוד לפני שפורסמו פרטים רפואיים מלאים על נסיבות מותה, כבר הופיעו ברשת מי שניסו להפוך את הטרגדיה שלה להוכחה נוספת לכך שצעירים מתים יותר — וכמובן, לקשור זאת מיד לחיסוני הקורונה.
השאלה אם חל שינוי בתמותה בקרב צעירים היא שאלה לגיטימית וחשובה. הבעיה מתחילה כשמנסים לענות עליה באמצעות אוסף של מקרים בודדים שהופיעו בפיד. מקרה טרגי יכול לעורר שאלה; הוא אינו יכול, לבדו, לספק את התשובה.
וכשהאחריות כבר אצלך
יש כאן אירוניה שקשה להתעלם ממנה. רוברט פ׳ קנדי ג׳וניור היה במשך שנים אחת הדמויות הבולטות בהפצת ספקות ומידע מטעה על חיסונים. גם לאחר שמונה לשר הבריאות האמריקאי הוא הרבה למסגר התחסנות כ״בחירה אישית״, ולעיתים נמנע מהמלצה ציבורית פשוטה וחד־משמעית.
אבל כאשר מקרי החצבת בארצות הברית טיפסו וכשהאחריות המוסדית לתגובה נמצאה גם אצלו, קנדי כבר ידע לומר להורים שעליהם לחסן את ילדיהם נגד חצבת. זו המלצה נכונה — אבל קשה להתעלם מהפער בינה לבין שנים של מסרים שהחלישו את האמון באותו כלי בדיוק.
אי אפשר לקבוע שקנדי לבדו גרם להתפרצות. עם זאת, יש מקום לשאול עד כמה הרטוריקה שהוא ואחרים טיפחו תרמה לאקלים של היסוס מחיסונים שאִפשר למחלה להתפשט.
איך בודקים אם באמת יש תמותה חריגה?
גם בקרב אנשים צעירים ובריאים לכאורה מתרחשים בכל שנה מקרי מוות פתאומיים. העובדה שמקרה מסוים הופיע לנו בפיד אינה אומרת שמספר המקרים גדל. הרשתות החברתיות אינן דוגמות את האוכלוסייה באופן שיטתי: הן מציגות את מה שעורר תשומת לב, שותף שוב ושוב והתאים לנרטיב של מי שפרסם אותו.
כאן נכנסים שיעורי הרקע. במקום לשאול רק כמה מקרים ראינו, צריך לשאול כמה מקרים התרחשו מתוך כמה אנשים, באילו גילאים, באיזו תקופה ובהשוואה לאיזו נקודת ייחוס.
תמותה עודפת היא ההפרש בין מספר מקרי המוות שנצפו בתקופה מסוימת לבין המספר שהיה צפוי לפי נתוני עבר ומודל סטטיסטי. זהו כלי חשוב לזיהוי אותות ברמת האוכלוסייה, אבל הוא אינו אבחנה ואינו מוכיח מה גרם לשינוי.
- האם מוצג שיעור באוכלוסייה, או רק מספר מקרים?
- האם קיימת השוואה לשנים קודמות ולמספר המקרים הצפוי?
- האם הנתונים מפולחים לפי גיל, מין וסיבת מוות?
- האם ההסבר המוצע מתאים לתזמון, לחשיפה ולדפוס שנצפה?
אחד ה״טריקים״ החביבים עליי בקריאה ביקורתית
כשאני קורא מחקר, אחד הדברים הראשונים שאני אוהב לבדוק הוא האם הוא נרשם מראש. לפני שהחוקרים רואים את התוצאות, הם יכולים להפקיד במאגר ציבורי תיעוד מתוארך של התוכנית: שאלת המחקר, האוכלוסייה, התוצאה העיקרית ולעיתים גם דרך הניתוח.
הרישום המוקדם נותן לנו נקודת השוואה נדירה בין מה שהחוקרים תכננו לבין מה שבסוף פורסם. הוא לא הופך מחקר לאיכותי אוטומטית, אבל מאפשר להעריך שקיפות ואת הסיכון לדיווח בררני.
מחקר מטא־אפידמיולוגי ב־BMJ השווה בין הרישום המוקדם לבין הפרסום הסופי של 124 מחקרי עוקבה על התערבויות. ב־60 מחקרים — 48% — נמצאו פערים בתוצאה העיקרית. פחות מרבע הגדירו אותה מראש באופן מלא, ורק בשני מחקרים ניתן הסבר לשינוי.
להמשך קריאה באינסטגרם
מקרה טרגי אינו הוכחה ל״מגפת מוות״ בקרב צעיריםעל הטיית הזמינות והפער שבין הפיד לבין נתוני אוכלוסייה.לפני שמאמינים לתוצאה — בודקים מה הוגדר מראשעד כמה מחקרי עוקבה נשארו נאמנים לתוצאה העיקרית שנרשמה מראש.אירובי עשוי לשנות שומן שלא רואיםלמה המשקל לבדו עלול לפספס ירידה בשומן ויסרלי ובשומן בכבד.מקורות להעמקה
הצטרפו למייל השבועי
בכל יום שישי: מסקנות מבוססות־מחקר, הרחבות חדשות וריכוז הפרסומים מהשבוע.
להצטרפות ←