הנטייה האנושית היא לחפש אשם יחיד או גורם בלעדי לכל אירוע, אבל המציאות היא לא חוברת צביעה של "חבר את הנקודות" אלא מערכת…
הנטייה האנושית היא לחפש אשם יחיד או גורם בלעדי לכל אירוע, אבל המציאות היא לא חוברת צביעה של "חבר את הנקודות" אלא מערכת כאוטית של הסתברויות. הטיעון הנפוץ של "אצלי לא היה גורם סיכון X ובכל זאת קרה לי Y" הוא לא הפרכה של המדע, אלא…
הנטייה האנושית היא לחפש אשם יחיד או גורם בלעדי לכל אירוע, אבל המציאות היא לא חוברת צביעה של "חבר את הנקודות" אלא מערכת כאוטית של הסתברויות.
הטיעון הנפוץ של "אצלי לא היה גורם סיכון X ובכל זאת קרה לי Y" הוא לא הפרכה של המדע, אלא פשוט עדות לכך שגיליתם את הדינמיקה של ניהול סיכונים בדרך הקשה.
המחשבה שאירוע (כמו מחלה או תאונה) יתרחש רק בגלל גורם סיכון בודד זאת טעות קוגנטיבית קשה, נדיר שיש אירועים שהם תולדה של גורם בודד אחד בפני עצמו.
כשהתוצאה הסופית מופיעה, היא כמעט תמיד תוצאה של "קוקטייל" נסיבות שבו גורמים משניים משלימים את העבודה שגורם הסיכון המרכזי לא עשה.
בשורה התחתונה, נטרול של גורם סיכון אחד הוא צעד חכם, אבל הוא לא כרטיס חופשי מהמציאות. המטרה היא להפחית את החשיפה הכוללת, מתוך הבנה שגם אם סגרתם את הדלת הראשית, זה לא אומר שהפורץ לא יכול להיכנס מהחלון או מהמרפסת.
ניהול סיכונים הוא לא הבטחה לאפס תקלות, הוא הניסיון לצמצם את מספר השילובים שיובילו ל"אירוע".