האם אימוני כוח ואירובי יכולים לשפר תפקוד כליות בסוכרת סוג 2?

ממש מעניין, בקרב חולי סוכרת סוג 2 שהיא מחלה פרוגרסיבית, תוכנית אימונים לא מאוד קיצונית יכולה לא רק להאט את ההדרדרות בסינון הכלייתי (שמאפיינת את המחלה) אלא גם לעצור ואפילו לשפר אותה!

המחקר הזה בדק האם שילוב של אימוני אירובי וכוח יכול להשפיע על תפקוד הכליות אצל אנשים עם סוכרת סוג 2, עוד לפני שיש להם מחלת כליות מאובחנת.

המשתתפים חולקו לשתי קבוצות: קבוצה אחת ביצעה שני אימונים בשבוע במשך 9 חודשים, והקבוצה השנייה שימשה כקבוצת ביקורת.

בסוף התקופה ראו פער ברור בין הקבוצות - אצל המתאמנים נרשם שיפור קל ב-eGFR, בעוד שבקבוצת הביקורת הייתה ירידה, כך שהפער הכולל בין הקבוצות הגיע לכ-5.2 מ"ל/דקה/1.73 מ"ר. עם זאת, במדד אחר של פגיעה כלייתית, אלבומין בשתן, לא נמצא שינוי.

מה שהופך את הממצא הזה למעניין הוא לא רק עצם הפער, אלא גם הקצב של הירידה בקבוצת הביקורת.

אם לוקחים ירידה של כ-3.4 יחידות בתוך 9 חודשים ומתרגמים אותה בערך לשנה, מגיעים לקצב של בערך 4.5 עד 5 יחידות בשנה. זה כבר נראה מהיר יחסית למה שבדרך כלל מצפים לראות באנשים עם סוכרת סוג 2 בלי מחלת כליות מתקדמת, שם הירידה השנתית היא לרוב מתונה יותר, אם כי כמובן יש שונות בין אוכלוסיות ומחקרים.

ירידה מתמשכת של יותר מ-5 מ"ל/דקה/1.73 מ"ר לשנה מתוארת כ"rapid progression", מה שמחדד שהקצב שנראה בקבוצת הביקורת אינו טריוויאלי.

אבל צריך גם להיזהר לא להגזים בפרשנות.

זה לא אומר בהכרח שהמשתתפים בקבוצת הביקורת באמת היו במסלול מהיר של הידרדרות כלייתית "אמיתית". eGFR הוא מדד שיכול לזוז גם בגלל תנודתיות ביולוגית, שינויי נוזלים, מסת שריר או שונות מדידתית, ובמחקר של 9 חודשים בלבד קשה לדעת עד כמה השינוי הזה משקף מגמה ארוכת טווח.

בנוסף, העובדה שלא היה שינוי באלבומין בשתן עשויה להחליש מעט את הטענה שמדובר בשיפור כלייתי עמוק או מובהק קלינית.

זה ממצא מעניין, ואולי אפילו חשוב, אבל נצטרך לחכות למחקרים נוספים ארוכים יותר בדביל להבין את המשמעות הקלינית המלאה.

יחד עם זאת, בהתחשב ביתרונות הרבים והמאוד מבוססים של פעילות גופנית, זה בהחלט עוד ממצא שתומך בבטיחות ותרומה פוטנציאלית של פעילות גופנית באוכלוסייה זו.

PMID: 41886945