למה תוצאות של ניסוי קליני לא תמיד עובדות באותה צורה בעולם האמיתי?

מחקר קליני התערבותי נחשב ל"תקן הזהב" של המחקר הרפואי. אבל מה שאנשים לא תמיד יודעים, או פשוט שוכחים, הוא שככל שהמחקר מבוקר יותר, כך הוא עלול להתרחק מהמציאות שבה הטיפול יינתן בפועל.

כדי לקבל תשובה נקייה וברורה, החוקרים מסננים מטופלים, מגדירים פרוטוקול מדויק, מקיימים מעקב תכוף ומפעילים צוותים מיומנים. כל אלה מחזקים מאוד את היכולת להבין אם ההתערבות גרמה להבדל בין הקבוצות.

אבל יש לזה מחיר.

מטופלים מבוגרים יותר, אנשים עם כמה מחלות, מי שנוטלים תרופות נוספות או מי שאינם מתאימים לפרוטוקול המחקר, נשארים לעיתים מחוץ לראיות הישירות. המחקרים גם עלולים להיות קצרים מדי לזיהוי השפעות מאוחרות, קטנים מדי לזיהוי נזקים נדירים, ולהתבצע בתנאים שלא תמיד קיימים במרפאה הרגילה.

זה לא אומר ש-RCT הוא מחקר חלש. להפך. הוא כלי חזק מאוד לשאלה מוגדרת היטב.

הטעות מתחילה כשאנחנו הופכים תשובה מדויקת לשאלה צרה, לתשובה מוחלטת לכל מטופל, בכל מקום ולכל משך זמן.

לכן, כשקוראים מחקר, לא מספיק לשאול אם הוא היה אקראי. צריך לשאול גם מי השתתף, מי נשאר בחוץ, מול מה השוו, מה נמדד, כמה זמן נמשך המעקב ובאילו תנאים הטיפול ניתן.

זו כמובן רק נגיעה קטנה בנושא רחב הרבה יותר. אפשר להרחיב על עוד היבטים רבים, כמו בחירת אוכלוסיית המחקר, תוצאות חלופיות, משך המעקב, הטיות בפרסום, ניתוחי תתי-קבוצות והפער בין יעילות בתנאי מחקר ליישום בעולם האמיתי.

כשאני מלמד את הנושא, אני מנסה לתת לאנשים לא רק כלים להבין מה המחקר מצא, אלא גם לזהות מה הוא לא בדק, עד כמה אפשר להכליל ממנו, ואילו שאלות חשוב לשאול לפני שמתרגמים תוצאה מדעית להחלטה מעשית.