מסתבר שיש לאחרונה קטע חדש להמליץ באופן גורף למתאמנים לתסף נתרן או אלקטרוליטים אחרי כל אימון.

מסתבר שיש לאחרונה קטע חדש להמליץ באופן גורף למתאמנים לתסף נתרן או אלקטרוליטים אחרי כל אימון.

לא ברור לי מי בדיוק התחיל להפיץ את הקשקוש הזה, אבל יש בו קורטוב של היגיון ביולוגי: אנחנו מזיעים, בזיעה יש נתרן, ולכן לכאורה צריך להחזיר אותו.

הבעיה היא שהמסקנה לא נובעת אוטומטית מהביולוגיה.

אובדן נתרן בזיעה אינו בהכרח מחסור. הגוף גם סופג חלק מהנתרן בחזרה בתוך בלוטות הזיעה, מסתגל לחום ומשנה את כמות הנתרן שהוא מפריש. בנוסף, ריכוז נתרן נמוך בדם משקף לעיתים קרובות עודף מים יחסי, ולא בהכרח התרוקנות של מאגרי המלח.

אפילו במחקרים על רצי אולטרה, בתנאים קיצוניים של שעות רבות, חום ומרחקים עצומים, יותר נתרן לא בהכרח מנע היפונתרמיה, התייבשות, התכווצויות או בחילות. גם כשנמצאו ערכי נתרן נמוכים בבדיקות דם, ברבים מהמקרים לא היו תסמינים כלל.

זה לא אומר שנתרן לעולם אינו רלוונטי. בפעילות ממושכת מאוד, בחום, אצל אנשים שמזיעים הרבה או זקוקים לכמויות גדולות של נוזלים, תכנון אישי עשוי להיות הגיוני.

אבל מכאן ועד להמלצה שכל מי שסיים אימון כוח של שעה צריך מיד אבקת אלקטרוליטים, המרחק גדול..