בציבור לפעמים יש חוסר הבנה לגבי שני מונחים מאוד חשובים ברפואה - **חיובי שגוי** ו-**שלילי שגוי**.

בציבור לפעמים יש חוסר הבנה לגבי שני מונחים מאוד חשובים ברפואה - **חיובי שגוי** ו-**שלילי שגוי**.

וזה מובן לגמרי. כי כשאנחנו שומעים "בדיקה חיובית", המוח מיד מתרגם את זה ל-"יש מחלה". וכשאנחנו שומעים "בדיקה שלילית", הוא מתרגם את זה ל-"אין מחלה".

אבל בעולם האמיתי, בדיקות לא עובדות בצורה מושלמת, הן יכולות לזהות משהו שלא באמת קיים מצד אחד, ומצד שני באותה מידה הן יכולות לפספס משהו שכן קיים.

פה נכנסים שני המונחים:

**שגיאה מסוג 1** היא מצב שבו הבדיקה אומרת "יש" למרות שאין. כלומר: **חיובי שגוי**. או בגרסת המם: גבר שמקבל תשובה שהוא בהריון.

**שגיאה מסוג 2** היא מצב שבו הבדיקה אומרת "אין" למרות שיש. כלומר: **שלילי שגוי**. או בגרסת המם: אישה בהריון שמקבלת תשובה שהיא לא בהריון.

למה זה קורה? כי כמעט לכל בדיקה יש ניסיון לאיזון בין שני מחירים: לתפוס כמה שיותר מקרים אמיתיים, או להימנע מכמה שיותר אזעקות שווא.

אם מכוונים בדיקה להיות רגישה מאוד, היא תפספס פחות מקרים - אבל עלולה לייצר יותר חיוביים שגויים.

אם מכוונים אותה להיות שמרנית יותר, יהיו פחות אזעקות שווא - אבל היא עלולה לפספס יותר מקרים אמיתיים.

וזו בדיוק הסיבה שברפואה לא מספיק לשאול: "האם הבדיקה יצאה חיובית או שלילית?"

צריך לשאול גם: מה הסיכוי שהתוצאה נכונה? מה המחיר של פספוס? ומה המחיר של אזעקת שווא?

כי בדיקות הן לא רק פסק דין, הן כלי לקבלת החלטות.